Author: zivadminlin

באותם ימים לא הייתה לקליפורניה שום הבטחה מבחינתי, ולא היה לי מושג שאני בדרכי אליה. אז זה נשמע בלתי אפשרי, ובכל זאת הנה אני כאן. כמו כל מסע, גם שלי החל בכמה צעדים ראשונים ועבר שלבים שונים של התפתחות. לעתים שלב אחד צמח באופן טבעי מתוך שלב אחר. לפעמים עמדתי מול צומת דרכים, וכל בחירה בדרך אחרת הייתה מובילה אותי לחיים שונים בתכלית. בקיץ 1972 אכן עמדתי בצומת דרכים שכזה. למעשה, ישבתי ליד הבר, בפאב בוַוייקֶפילד שבאנגליה. שתיתי כוס בירה, והרהרתי בעתיד שלי. הייתי בחור נאה בן עשרים ושתיים שזה עתה סיים את לימודיו בקולג’. היה לי תואר בספרות אנגלית, בתאטרון ובחינוך, וגם תעודת הוראה. לא רבצה עליי שום אחריות, ואיש לא היה תלוי בי. בזמן הלימודים היה לי במשך שנתיים קשר הדוק עם בחורה, אבל גם זה נגמר (אני יודע, קשה להאמין, אבל היא זרקה אותי). לא הייתי נתון לשום לחץ מצד הוריי להמשיך בכיוון מסוים. ידעתי שהם יהיו מאושרים, כל עוד אעסוק בתחום שאני אוהב. אבל במה?

הרהרתי בשתי אפשרויות די שונות: לבחור במשרת הוראה בשוודיה או להירשם ללימודים מתקדמים בלונדון. נהניתי מההוראה, וידעתי שאני טוב בזה. רציתי לטייל בעולם, והגשתי בקשה לעבוד בשוודיה כמורה לאנגלית לצעירים. קסם לי הרעיון לחיות קצת בסטוקהולם, לקבל משכורת (כי עד אז מעולם לא עשיתי זאת), ולהנחיל את שפת אמי לכל אותן שוודיות יפות ומסכנות שלא יודעות מילה באנגלית. בד בבד הגשתי בקשה למלגה ללימודי דוקטור במכון לחינוך של אוניברסיטת לונדון. לא הייתה לי שום מטרה מוגדרת בלימודי הדוקטור. הרעיון פשוט קסם לי. זה נשמע מאתגר, כמו טיפוס על פסגת אַנָפּוּרנָה. מלבד זאת, אם יוכתרו הלימודים בהצלחה, אוכל לקרוא לעצמי דוקטור, וזה נשמע לי מדליק. בקולג’ שלמדתי בו, בּרֶטון הוֹל ביורקשייר, היה לנו מנהל מעורר השראה, ד”ר אלן דייוויס. הוא היה הדוקטור הראשון שהכרתי שלא ידע לכתוב מרשמים. אותי הוא הרשים. הוא עודד אותי להמשיך בכיוון הזה, ואף יעץ לי היכן להירשם ואיך לעשות זאת.

כשישבתי בפאב, עדיין חיכיתי לתשובה סופית מסטוקהולם ומלונדון. עד לרגע שבו נאלצתי לבחור, לא ממש ידעתי איזו אפשרות מועדפת עליי. קיבלתי הצעה רצינית משוודיה, והתבקשתי לתת להם תשובה סופית בתוך שבוע. הימים חלפו, ועדיין לא קיבלתי תשובה בעניין הלימודים. ואז הבנתי מה אני באמת רוצה לעשות, וּויתרתי על האופציה השוודית. חלפו שבועות מספר עד שנקראתי לריאיון בלונדון, ורק כעבור כמה חודשים הוצעה לי המלגה שרציתי. עברתי ללונדון והתחלתי לצעוד בשביל החיים שהוביל אותי, בין השאר, לכתיבת הספר הזה ולחיי הנוכחיים בקליפורניה, שטמנה בחובה, כך התברר, הבטחה גדולה גם בשבילי.

להפיק את המיטב

כשהייתי בן עשרים ושתיים, הייתי נטול דאגות וחופשי לקבל החלטות רק למען עצמי. אם אלה נסיבות החיים שלכם, ברכו על מזלכם הטוב ונצלו את ההזדמנות עד תום. אך גם ייתכן שאתם כורעים תחת עול כבד של אחריות, וחשים שאין להם הרבה ברֵרות. גם אם זה המצב, שינויי כיוון דרמטיים הם תמיד בגדר אפשרות. מיליוני בני אדם עוברים למדינות אחרות כדי לשפר את חייהם. אני מתגורר בארצות הברית, ארץ המלאה במהגרים מכל מדינה אפשרית, שבאו לכאן מתוך כוונה תחילה, ולעתים קרובות עברו תלאות איומות, כדי לשנות את נסיבות חייהם ולהצליח. לא כולם הגשימו את חלומותיהם: אבל כולם היו מוכנים ליטול את הסיכון.

בספר ״המקום הנכון״ הייתה מטרתנו העיקרית להניע אנשים. מסתבר שהצלחנו לעשות זאת, לפעמים אפילו פיזית. בשנת 2008 התגוררו ליסה ופיטר לבּוֹן וארבעת ילדיהם בסן פרנסיסקו – מקום שליסה מכנה “העיר האהובה עלינו בעולם”. הם צפו בהרצאה הראשונה שלי ב-TED, ומיהרו לקנות את הספר. אט אט התגברה אצלכם התחושה שהם צריכים לעשות משהו שונה מאוד בחייהם, והספר העניק להם דחיפה נוספת. “זה היה כמו נֶקטָר מציל חיים, שעלה מתוך באר עמוקה וסודית,” סיפרה לי ליסה. “ולא רק בגלל שלא רצינו שיסרסו בבתי הספר את היצירתיות של ילדינו. פשוט הבנו שנטשנו את החלומות שלנו והנחנו לתשוקה שלנו לנבול בתוך פח הזבל של ההישגיות המודרנית.

לטרבין היה ביטוח רפואי של מדי-קל, תוכנית ממשלתית שמספקת ביטוח בריאות לאנשים עם הכנסה מוגבלת. בזמן ההיריון היא טופלה במרכז קהילתי רפואי שלא למטרות רווח בשם El Proyecto del Barrio, שם האחיות טיפלו במרבית הבדיקות שלה. יום לפני שהיא החלה ללדת, שבועיים לפני מועד הלידה המשוער שלה, היא פגשה לראשונה את אלכס אבאסי, רופא מילד שעובד עם המרכז הרפואי פרובידנס טרצנה.

טרבין שרדה בחייה שני מקרי אונס, וכשהגיעה לבית החולים, היא ביקשה מהצוות להתייחס אליה בעדינות ולבקש רשות לפני שייגעו בה. “פחדתי מכל דבר ומכל אחד ואמרתי להם, ‘אתם חייבים לומר לי מה אתם עושים אחרת אני אבהל נורא'”, היא מספרת.

במהלך הערב, אבאסי עקב אחרי מצבה של טרבין, וזמן קצר אחר חצות נדמה היה שהיא מוכנה ללדת. היא שכבה על גבה במיטת בית החולים, לא יכלה לזוז בגלל המחט האפידורלית, והתאמצה לדחוף, בזמן שאבאסי אמר, “אני עומד לעשות עכשיו חתך חיץ”.

טרבין התנגדה. “מה? למה? אפילו לא ניסינו!” היא חזרה ואמרה: “לא, אל תחתוך אותי”. אבאסי נטל מספריים כירורגיות והסביר לה שראש התינוק גדול מדי ו’חור התחת’ שלה עלול ‘להיקרע’ אם הוא לא יבצע את החתך. טרבין התחננה בפניו שוב שלא יחתוך אותה. הוא אמר: “אני המומחה כאן… למה אני לא יכול לעשות את זה? את יכולה ללכת הביתה, לעשות את זה שם. לכי לקנטקי”. לאחר מכן, למרות שחזרה וסירבה, הוא חתך את הפרינאום, חיץ הנקבים שלה, 12 פעמים.

אמהּ של טרבין, שעמדה מן הצד בחדר הלידה, צילמה את האירוע כולו בווידיאו.

“לא ידעתי שהוא עשה את זה, עד שראיתי את הווידיאו”, אומרת טרבין. “איש לא יכול לומר לי למה וזה מה שמטריד אותי. אני כל כך כועסת על כך שהוא הכריח אותי לעשות משהו שלא רציתי”.

אחרי שנתיים שבהן היא חיפשה עורך דין שיהיה מוכן לטפל במקרה שלה, טרבין הגישה נגד אבאסי תלונה על תקיפה וגרימת נזק. התומכים שלה מתארים את התלונה ככזו שעשויה לחולל מהפך בכל הקשור לזכויות נשים בזמן הלידה.

אפיסיוטומיה היא חיתוך כירורגי של חיץ הנקבים – האזור שבין פי הטבעת לפות. במהלך המאות ה-18 וה-19, רופאים השתמשו בטכניקה הזו כדי להאיץ את הלידה, אבל רק במקרי חירום. אבל בכנס של אגודת הגינקולוגים האמריקנית בשנת 1920, הרופא המיילד הבכיר ג’וזף דה-לי (DeLee) המליץ שהרופאים ישתמשו בהליך הזה באורח שיגרתי, כדי למנוע קרעים העלולים להיגרם באופן טבעי במהלך הלידה. ההסבר ההגיוני לכך היה, שחתך כירורגי ניתן לבצע בשליטה והוא מחלים בקלות רבה יותר מקרע טבעי. בשנת 1979, 62.5 אחוזים מכלל הלידות, ו-80 אחוז מהלידות הנרתיקיות הראשונות [להבדיל מלידות בניתוח קיסרי] בארצות הברית כללו חיתוך של חיץ הנקבים.

אולם משנות השמונים, מחקרים קליניים החלו להצביע על כך שאין לראות באפיסיוטומיה הליך רפואי שיגרתי. היא יכולה להיות התערבות מצילת-חיים במקרים מסוימים, אבל במרבית הלידות, חיתוך במספריים מזיק יותר משהו מועיל. ההליך מקושר לעוצמות גבוהות יותר של כאב, בצקת, דימום ואי שליטה על הסוגרים – ולמעשה מגביר את הסיכון לקרעים חמורים.

אף כי חולים חותמים על מסמכי הסכמה כשהם מתאשפזים, אין פירושו שהרופאים יכולים לבצע ניתוחים כנגד רצונם המפורש

כיום, בית הספר האמריקני למיילדוּת וגניקולוגיה והמוסד הלאומי הבריטי למצוינות בבריאות ובטיפול (NICE) ממליצים שלא להשתמש באפיסיוטומיה כהליך שיגרתי. על פי ההנחיות בבריטניה לטיפול במהלך הלידה יש לבצע הליך כזה רק אם ישנו “צורך רפואי”, כמו הצורך להקל על מצוקה של העובר או של האם.

חיתוך חיץ הנקבים נעשה בצורה שונה מאוד במדינות שונות. בשנת 2010, בוצע חיתוך כזה בכ-19 אחוזים מהלידות הנרתיקיות באנגליה. בצרפת ובגרמניה הנתונים עמדו על 27-28 אחוזים, בספרד 43 אחוזים, בפורטוגל 73 אחוזים אבל רק 5-7 אחוזים בשוודיה ובדנמרק. בערך באותה תקופה, השיעור בארה”ב עמד של 14 אחוזים, אבל נטה לרדת. אין הסכמה בדבר השיעור הראוי.

“יש מקרים שבהם החיתוך הוא הדבר הנכון שיש לעשות, אבל כשתהליך הלידה מתקדם בצורה תקינה, אין כל סיבה לבצע חיתוך”, אומרת פרופסור דנה גוסט (Gossett) המלמדת מילדוּת ורפואת נשים באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג’לס. “השימוש באפיסיוטומיה ירד במהלך שלושת העשורים האחרונים, כי הרופאים מבינים שההליך עלול להזיק ושאיננו צריכים להתערב כך באורח שיגרתי, אלא אם ישנו צורך ברור בהתערבות כזו”.

כולנו יפים, חכמים וחזקים. לרוב, אנחנו מרגישים ש”הכל דבש”, שאנחנו מטפסים בסולם המקצועי ובסולם החברתי ומקבלים הערכה וכבוד מהסובבים אותנו. עד ש… פתאום קורה משהו דרמטי. זוגיות שנראתה מבטיחה מסתיימת, לא קיבלנו תפקיד נחשק או פוטרנו מהעבודה שכה אהבנו והשקענו בה שנים רבות. אירוע משברי שכזה טומן בחובו שבר לדימוי העצמי שלנו בבחינת “אנחנו לא חזקים כמו שחשבנו”.

גם אני חוויתי משבר שכזה. במהלך לימודי הדוקטורט שלי באוקספורד, ולאחר שלוש שנים שבהן זכיתי לתשבחות בלבד, קיבלתי פתאום ביקורות נוקבות על העבודה שלי. הביקורת שללה את המבנה הלוגי של עבודתי. הייתי בהלם. הרגשתי שאני קורס. עד לאותו הרגע, חלק ניכר מהזהות שלי נשען על ה”אני המקצועי” שלי. הייתי סטודנט מבריק, שאמור היה להפוך לדוקטור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת אוקספורד. אני זוכר את תחושת החולשה, את האוויר שיצא מהבלון המנופח של הגאווה העצמית שלי. הרגשתי כמו צוללן שירד למעמקי הים ופתאום גילה שנגמר החמצן בבלונים.

האירוע המשברי הזה לימד אותי מהו חוסן נפשי, והעניק לי את היכולת לחוות מצוקה קשה ולהתמודד איתה בהצלחה. זה לא קרה בין רגע, אך לשמחתי הצלחתי לחזור לעצמי אט-אט. זכיתי בתמיכה משמעותית של אשתי, המשפחה וחברים קרובים, שהעניקו לי אהבה ללא גבול. הלכתי לטיפול, חזרתי לעשות ספורט וקיבלתי תמיכה מאנשי אקדמיה שכיוונו אותי. אט אט למדתי לפרק את הביקורת על הדוקטורט שלי למרכיבים ולמטלות שיכולתי לטפל בהן אחת אחת. הדבר המשמעותי ביותר שלמדתי היה להגדיר את עצמי מחדש. “אני יאיר, אינדיבידואל, אני מתמקד בצמיחה האישית שלי ובאנשים היקרים לי”. מחיאות הכפיים מהסביבה נעימות אבל אינן מגדירות אותי. בסופו של דבר קיבלתי את הדוקטורט בתאריך היעד שכיוונתי אליו, אבל לא פחות חשוב, קיבלתי שיעור לחיים שהבטחתי לעצמי להחכים ממנו.

למעשה, אין לנו רגע שבו אנחנו נותרים לבד, עם עצמנו. הקבוצה נמצאת אתנו כל הזמן ונותנת ציונים לכל מעשה שאנו עושים

השיעור הקטן שלי על אודות אתגר הגדרת הזהות רלוונטי במיוחד בעולם שבו אנו חיים היום: עולם הרשתות החברתיות האינטרנטיות, שבו אנחנו כל הזמן מבקשים אישור מהקבוצה על כל מעשה. למעשה, אין לנו רגע שבו אנחנו נותרים לבד, עם עצמנו. הקבוצה נמצאת אתנו כל הזמן ונותנת ציונים לכל מעשה שאנו עושים. במציאות כזו, אנחנו מתחילים להגדיר את עצמנו בהתאם לקבוצה שאנו חברים בה, ולעתים קרובות אנחנו כלל לא מודעים לכך. אנחנו מוסרים את השליטה בחיינו לידי הקבוצה. השאלה הפילוסופית: האם עץ שנופל ביער שבו אין איש משמיע קול? נשאלת היום בנוסח חדש: האם באמת ניתן להגדיר רגע כמאושר, אם חלקת אותו עם חבריך ברשתות החברתיות ולא קיבלת מספיק “לייקים”?

מה משמעות השאלה הזו? משמעותה היא שאיבדנו את היכולת להבין מהי אינדיבידואליות. יחד עם אובדן ההבנה הזו, איבדנו גם את המצפן למוטיבציה, את אותו מנוע שמכוון אותנו במעשינו, אותו מנוע שנועד לסייע לנו להגיע להגשמה העצמית שלנו כאינדיבידואלים בעלי משמעות. העניינים נהיים מסובכים עוד יותר בעולם שבו השיווק והפרסום משתמשים בכלים הפסיכולוגיים המתוחכמים ביותר בכדי למכור לנו הגשמה עצמית. “רק תקנה את המכונית הזאת ותהפוך להיות אינדיבידואל משמעותי…”. חברו את זה לעובדה שהחברות האינטרנטיות המובילות יודעות עלינו הכול ושאנחנו התמסרנו להן לחלוטין, מתוך אמונה שיש ארוחות חינם. עכשיו חברו את זה לעולם של פרסומות שמקיפות אותנו בכל מקום. התוצאה? בִלבול גדול. האם אני מגדיר את זהותי מתוך מיקוד עצמי אמיתי או מתוך מבט חיצוני? זה סוג של רדיפה אחרי אינדיבידואליות מלאכותית, מסונתזת.

יש לכם מחשבות, רגשות ורצונות. אתם זוכרים את עברכם ומדמיינים את עתידכם. לפעמים אתם משקיעים מאמץ, לפעמים מתחשק לכם להתרווח ולהירגע. כל הדברים האלה נכונים לגביכם. אבל האם אתם קיימים? האם תחושת העצמי שלכם היא אשליה, או שמא יש משהו בעולם שאפשר להצביע עליו ולומר: “כן, זאת את” או “בוודאי, זה אתה”? מי שמתמצא בחקר המוח והתודעה יודע ודאי שלא מקובל כיום לדבר על ה”עצמי” כעל דבר מה עצמאי, שאינו תלוי בחוויית העצמי. אבל הגישה הזאת אינה מוצדקת. מחקרים מתחום הקשב מרמזים שאכן קיים עצמי מעבר לחוויה – עצמי בעל יכולות ותכונות משלו.

אז מהו קשב? קשב הוא היכולת לסלק ממוחנו מראות וצלילים המסיחים את דעתנו, וזאת במטרה להתרכז בדברים שבהם אנו צריכים להתרכז. ממש עכשיו אתם משתמשים בקשב כדי לקרוא את המאמר הזה. אנחנו יכולים לשלוט בקשב ולשמר אותו, אך בה בעת הוא מושפע רבות מהעולם הסובב אותנו, כיוון שהעולם מעודד אותנו להסיט את תשומת לבנו אל גירויים חדשים שונים. לפעמים העידוד הזה הוא דבר חיובי. לדוגמה, כדאי לנו להרים את מבטנו מצג הטלפון כשרוכב אופניים דוהר לעברנו על המדרכה. אבל העידוד הזה עלול גם להפריע לנו לבצע מטלות, למשל כשאנחנו נסחפים לתוך מערבולת מטמטמת של לינקים שטותיים ברשת. אפשר לומר שקשב הוא היכולת המאפשרת לנו לכוון את תשומת לבנו – להרחיק אותה מהסחות דעת ולהפנות אותה אל המקום הרצוי לנו.

העצמי שלנו מתבטא באופן האמיתי ביותר ברגעים שבהם אנו חלוקים בינינו לבין עצמנו

יכולת הקשב הזאת – שבה אנו משתמשים מדי יום כדי להשלים את המשימות המוטלות עלינו – היא שעוזרת לנו גם ברגעים של התלבטות בין שתי אפשרויות (או יותר), שכל אחת מהן קוסמת לנו. הפילוסוף רוברט קיין (Kane) התייחס לרגעים המכריעים האלה בחיינו: אלה “פעולות מעצבות-עצמי”. הטענה של קיין היא שהעצמי שלנו מתבטא באופן האמיתי ביותר ברגעים שבהם אנו חלוקים בינינו לבין עצמנו. ברגעים אלה אנחנו יכולים לבחור באחת משתי דרכים, ועצם הבחירה באחת מהן מגבשת בנו איזו תכונה העולה בקנה אחד עם הנתיב הנבחר.

תארו לכם שאתם מחפשים עבודה ומקבלים שתי הצעות, ורק אחת מהן היא בתחום שבו עסקתם עד כה. המשרה מהתחום שלכם תספק לכם ביטחון תעסוקתי ותנאים טובים, אבל אתם מגלים שאתם נמשכים דווקא לתחום החדש. יש סיכון בבחירה במשרה מהתחום החדש הזה, כי הביטחון התעסוקתי נמוך יותר והתנאים מאתגרים יותר, אבל אתם מקווים שהיא תוביל להזדמנויות טובות יותר בעתיד. באיזו משרה תבחרו?

בעיני קיין, המאמץ שאתם משקיעים בבחירה בין שני הצדדים האלה שנמצאים בתוככם – הצד שרוצה ביטחון והצד שרוצה שינוי – יוצר התנגשות בתוך המוח שלכם, ואת ההתנגשות הזאת אפשר לפתור רק באמצעות שילוב בין שני עקרונות הנקראים “אי-הוודאות הקוונטית” (quantum indeterminacy) ו”העצמה כאוטית” (chaotic amplification). על פניו, המנגנון המוצע של קיין נשמע לא הגיוני, אבל קיימים מחקרים המאששים אותו. תוצאתו היא פעולה ש”מעצבת” את העצמי בשני מובנים. ראשית, אנחנו אחראים לביצוע הפעולה עצמה, תהיה התוצאה אשר תהיה, שהרי אנחנו בוחנים את שתי האפשרויות המנוגדות ופותרים את ההתנגשות. שנית, הבחירה מעצבת את העצמי העתידי שלנו, כיוון שהיא מבכרת אחד משני מניעים סותרים על פני האחר.

אף על פי שקיין אינו עוסק מפורשות בנושא הקשב, ברור שלקשב יש תפקיד מכריע בתרחיש הזה. כשאנו ניצבים בפני אפשרויות סותרות, אנחנו בוחנים אותן בזו אחר זו. אנו מפנים את הקשב שלנו, את תשומת לבנו, מהביטחון שהמשרה האחת מציעה לנו לריגוש שהמשרה האחרת מציעה לנו, ולהפך. לפעמים, הקשב הוא שקובע מה תהיה הבחירה, למשל כשאנו מתמקדים בביטחון יותר מאשר בריגוש או להפך. במקרים אחרים, הקשב שלנו הוא שיוצר את אי-הוודאות, כיוון שאנו משאירים, בכוח ובמאמץ, את שתי האפשרויות פתוחות. כך או כך, לקשב יש כאן תפקיד מכריע.

האם פעולות כאלה או אחרות מעצבות את העצמי שלנו גם בלי שנעשה מאמץ מודע להקדיש קשב?

מה אם שתי האפשרויות – שני הצדדים של עצמנו – ייאבקו זו בזו בכוחות עצמן? האם בחירה נתונה אינה מעצבת את העצמי שלנו בכל מקרה, בלי שום קשר לאופן שבו ההתנגשות נפתרת? נכנה את הבעיה הזאת בשם “הבעיה הפרוֹסטיאנית”, על-שם שירו של רוברט פְרוֹסט, “השביל שלא נבחר” (1916). בשיר זה, פרוסט ניצב מול שני שבילים שנראים דומים מאוד (“מִדְרַךְ הַהוֹלֵךְ בָּם שְׁחָקָם בְּשָׁוֶה”, בתרגום של אמיר אור). הוא מחליט לצעוד באחד מהם ומנבא את שרוברט פרוסט העתידי יאמר:

שְׁנֵי שְׁבִילִים בַּיַּעַר, לִבְחֹר אוֹ לִדְחוֹת –
אַךְ פָּנִיתִי בְּזֶה שֶׁדָּרְכוּ בּוֹ פָּחוֹת,
וְזֶה הַהֶבְדֵּל שֶׁשִּׁנָּה אֶת הַכֹּל.

הבעיה הפרוֹסטיאנית היא שהשביל האחר היה עשוי לשנות את הכול באותה מידה. אילו פרוסט היה בוחר בשביל השני, העצמי העתידי שלו פשוט היה נזכר באיזשהו הבדל אחר בין השבילים כדי להצדיק את בחירתו בדיעבד, וההצדקה הזאת היא שהייתה נשזרת בסיפור חייו. לפי גישה זו, כלל לא נדרש קשב כדי לעצב את העצמי – בין שהבחירות שלנו הן מנומקות או אקראיות, מתגבש לו עצמי בעל “נרטיב הסברי“.

זהו טיעון נגד מוצלח. הוא עולה בקנה אחד עם אחת התפישות הרווחות כיום במדעים הקוגניטיביים, האומרת כך: לא זאת בלבד שהקשב אינו נדרש לעיצוב העצמי, אלא שאין בכלל עצמי אמיתי. העצמי הוא בסך הכול חלק מהסיפור שאנו מספרים לעצמנו ולאחרים. כפי שאמר חוקר המוח אניל סת’ (Seth): “אני מנבא (את עצמי) משמע אני קיים”. אנחנו, כבריות ביולוגיות בעלות תודעה, בונים לנו “עצמי”, מכיוון שזאת הדרך הטובה ביותר להסביר לעצמנו ולסביבה היבטים מסוימים של התנהגותנו. לדוגמה, כשאנחנו מפילים משהו בטעות, אנחנו אומרים משהו כמו “לא התכוונתי”. במקרים אלה, הגוף הראשון עוזר לנו להבחין בין התנועות המכוונות שלנו לתנועות הלא מכוונות של גופנו. “אני” עשיתי את הפעולה הזאת, הגוף שלי עשה את הפעולה ההיא.

ברגע שאנו מתחילים להשתמש בגוף ראשון, או ב”אני”, אנחנו מוצאים את עצמנו במרחק נגיעה מ”עצמי” שלם ומגובש, בעל מכלול של נטיות והעדפות משלו. אבל זה לא אומר שאכן קיים דבר מה ממשי שמסביר את כל ההתרחשויות האלה – די שיש כוונה, מטרה, ושאנחנו מסוגלים להצביע על ההתנהגויות שמקושרות למטרה הזאת, בלי שיהיה מקור נוסף למטרות ולהתנהגויות האלה. כלומר אפשר לנסח את המשפט “לא התכוונתי” כך: “לא הייתה כוונה מאחורי הפעולה הזאת”.

בפעם הראשונה שבה אנחנו רואים את דארת’ ויידר בסרט “מלחמת הכוכבים” (1977) עושה מעשה מעבר להתנשפויות שלו, הוא חונק אדם למוות. שניות ספורות לאחר מכן, הוא מפוצץ כוכב. הוא הורג את הפקודים שלו, חונק אנשים בכוח המחשבה, ועושה כל מיני דברים שבחור טוב לעולם לא היה עושה. אבל זה הרי טיבו של האיש הרע – הוא עושה דברים שאדם טוב לא היה עושה לעולם. אנשים טובים אינם נלחמים למען רווח אישי: הם נלחמים למען הצדק – למען הערכים שלהם.

זוהי החוקיות המוסרית שעומדת לא רק בבסיס “מלחמת הכוכבים” אלא גם בבסיסן של סדרות כמו “שר הטבעות” ו”אקס מן” ומרבית הסרטים המצוירים של דיסני. כמעט כל הנראטיבים הנפוצים ביותר בתרבות שלנו שמקורם בסיפורי עם חולקים את אותו מבנה: הטובים נלחמים ברעים על עתידה המוסרי של החברה. הדימויים הללו נפוצים מאוד בסרטים, בספרי קומיקס, בנרניה ובהוגוורתס, ועם זאת, הם אינם נוכחים בסיפורי עמים, מיתוסים או אפוסים עתיקים. בקומיקס של “מרוול”, ת’ור חייב להיות ראוי לפטיש שלו, ולהוכיח את ערכו באמצעות מעלות מוסריות. אבל במיתוס העתיק, ת’ור הוא אל בעל כוחות ומניעים החורגים ממושג כזה של “היות ראוי”.

אין בסיפורי העם הנושנים הסכמה גורפת הקובעת אילו מעשים הם טובים ואילו הם רעים

בסיפורי עם נושנים, איש אינו נלחם למען ערכים. סיפורים בודדים אמנם מציגים מעלות כמו יושר או הכנסת אורחים, אבל אין בסיפורים הללו הסכמה גורפת הקובעת אילו מעשים הם טובים ואילו הם רעים. כשדמויות נענשות משום שלא שעו לעצה, למשל, קרוב לוודאי שישנו סיפור דומה שבו הגיבור שורד רק בזכות העובדה שלא ציית לעצה. ההגנה על מערכת ערכים קבועה היא מרכזית כל כך בהיגיון של העלילות החדשות יותר, עד שהסיפורים עצמם מעוצבים לעתים קרובות מחדש, כדי ליצור ערכים עבור דמויות כמו ת’ור או לוקי – שב”אֶדָה” האיסלנדית של המאה ה-16 יש להם אישיות, והם לא רק ביטויים חוזרים של ערכי מוסר.

סיפורים מן המסורת שבעל פה – אף שהם נחשבים בעלי מוסר השכל – לעולם אינם מכילים טובים ורעים בנוסח המודרני. מיהו בדיוק האיש הרע בסיפורים כמו “ג’ק ואפונת הפלא” או “היפהפייה הנמה”? ג’ק הוא הגיבור שאנחנו אמורים לקוות להצלחתו, ועם זאת אין לו הצדקה מוסרית לגניבת רכושו של הענק. האם היפהפייה הנמה מוטרדת מענייני טוּב? האם מישהו נלחם בפשע? אפילו מעשיות שניתן לספר כאילו הן עוסקות במאבק של הטוב ברע, כמו סיפור סינדרלה, אינן נתלות בחלוקה מוסרית כל כך פשוטה. בגרסאות העממיות שסופרו בעל פה, כל מה שנדרש מסינדרלה כדי למלא את תפקידה בסיפור הוא להיות יפה. בסיפור על שלושת החזירונים הקטנים גם החזירונים וגם הזאב משתמשים בתכסיסים שפלים באותה מידה. הם נלחמים על ארוחת הערב – זו אינה מלחמת הטוב ברשע.

המצב מורכב יותר באפוסים כמו האיליאדה, שיש בה שתי “קבוצות”, וגם דמויות שנאבקות מאבקים בעלי משמעות מוסרית. אבל הקבוצות אינן מייצגות התנגשות בין שתי מערכות ערכים באותו אופן שבו עושים זאת הטובים והרעים המודרניים. לא אכילס ולא הקטור אינם מיצגים ערכים שאינם מקובלים על הצד שכנגד, והם גם אינם נלחמים כדי להגן על העולם זה מפני זה. הם אינם מסמלים דבר מלבד עצמם, ואף שהם מדברים תכופות על מלחמה, הם לעולם אינם נוקבים בערכיהם כסיבה שבגללה הם נלחמים. הקרב המכריע, לכאורה, בין הטוב והרע הוא המצאה של העת האחרונה, אשר התפתחה יד ביד עם הלאומנות המודרנית – ובסופו של דבר, היא משמיעה את קולו של חזון פוליטי ולא של חזון מוסרי.

בפעם הראשונה שבה אנחנו רואים את דארת’ ויידר בסרט “מלחמת הכוכבים” (1977) עושה מעשה מעבר להתנשפויות שלו, הוא חונק אדם למוות. שניות ספורות לאחר מכן, הוא מפוצץ כוכב. הוא הורג את הפקודים שלו, חונק אנשים בכוח המחשבה, ועושה כל מיני דברים שבחור טוב לעולם לא היה עושה. אבל זה הרי טיבו של האיש הרע – הוא עושה דברים שאדם טוב לא היה עושה לעולם. אנשים טובים אינם נלחמים למען רווח אישי: הם נלחמים למען הצדק – למען הערכים שלהם.

זוהי החוקיות המוסרית שעומדת לא רק בבסיס “מלחמת הכוכבים” אלא גם בבסיסן של סדרות כמו “שר הטבעות” ו”אקס מן” ומרבית הסרטים המצוירים של דיסני. כמעט כל הנראטיבים הנפוצים ביותר בתרבות שלנו שמקורם בסיפורי עם חולקים את אותו מבנה: הטובים נלחמים ברעים על עתידה המוסרי של החברה. הדימויים הללו נפוצים מאוד בסרטים, בספרי קומיקס, בנרניה ובהוגוורתס, ועם זאת, הם אינם נוכחים בסיפורי עמים, מיתוסים או אפוסים עתיקים. בקומיקס של “מרוול”, ת’ור חייב להיות ראוי לפטיש שלו, ולהוכיח את ערכו באמצעות מעלות מוסריות. אבל במיתוס העתיק, ת’ור הוא אל בעל כוחות ומניעים החורגים ממושג כזה של “היות ראוי”.

אין בסיפורי העם הנושנים הסכמה גורפת הקובעת אילו מעשים הם טובים ואילו הם רעים

בסיפורי עם נושנים, איש אינו נלחם למען ערכים. סיפורים בודדים אמנם מציגים מעלות כמו יושר או הכנסת אורחים, אבל אין בסיפורים הללו הסכמה גורפת הקובעת אילו מעשים הם טובים ואילו הם רעים. כשדמויות נענשות משום שלא שעו לעצה, למשל, קרוב לוודאי שישנו סיפור דומה שבו הגיבור שורד רק בזכות העובדה שלא ציית לעצה. ההגנה על מערכת ערכים קבועה היא מרכזית כל כך בהיגיון של העלילות החדשות יותר, עד שהסיפורים עצמם מעוצבים לעתים קרובות מחדש, כדי ליצור ערכים עבור דמויות כמו ת’ור או לוקי – שב”אֶדָה” האיסלנדית של המאה ה-16 יש להם אישיות, והם לא רק ביטויים חוזרים של ערכי מוסר.

סיפורים מן המסורת שבעל פה – אף שהם נחשבים בעלי מוסר השכל – לעולם אינם מכילים טובים ורעים בנוסח המודרני. מיהו בדיוק האיש הרע בסיפורים כמו “ג’ק ואפונת הפלא” או “היפהפייה הנמה”? ג’ק הוא הגיבור שאנחנו אמורים לקוות להצלחתו, ועם זאת אין לו הצדקה מוסרית לגניבת רכושו של הענק. האם היפהפייה הנמה מוטרדת מענייני טוּב? האם מישהו נלחם בפשע? אפילו מעשיות שניתן לספר כאילו הן עוסקות במאבק של הטוב ברע, כמו סיפור סינדרלה, אינן נתלות בחלוקה מוסרית כל כך פשוטה. בגרסאות העממיות שסופרו בעל פה, כל מה שנדרש מסינדרלה כדי למלא את תפקידה בסיפור הוא להיות יפה. בסיפור על שלושת החזירונים הקטנים גם החזירונים וגם הזאב משתמשים בתכסיסים שפלים באותה מידה. הם נלחמים על ארוחת הערב – זו אינה מלחמת הטוב ברשע.

המצב מורכב יותר באפוסים כמו האיליאדה, שיש בה שתי “קבוצות”, וגם דמויות שנאבקות מאבקים בעלי משמעות מוסרית. אבל הקבוצות אינן מייצגות התנגשות בין שתי מערכות ערכים באותו אופן שבו עושים זאת הטובים והרעים המודרניים. לא אכילס ולא הקטור אינם מיצגים ערכים שאינם מקובלים על הצד שכנגד, והם גם אינם נלחמים כדי להגן על העולם זה מפני זה. הם אינם מסמלים דבר מלבד עצמם, ואף שהם מדברים תכופות על מלחמה, הם לעולם אינם נוקבים בערכיהם כסיבה שבגללה הם נלחמים. הקרב המכריע, לכאורה, בין הטוב והרע הוא המצאה של העת האחרונה, אשר התפתחה יד ביד עם הלאומנות המודרנית – ובסופו של דבר, היא משמיעה את קולו של חזון פוליטי ולא של חזון מוסרי.

“ייתכן שטעות בידי”, כתב פ. ג. וודהאוס בסיפור “ג’יבס והאורח הלא קרוא (Jeeves and the Unbidden Guest, משנת 1925), “אך היה זה כמדומני שייקספיר… שאמר כי דווקא ברגע שבו האדם חש מוכן לכל אתגר שלא יבוא, הגורל מתגנב מאחוריו עם צינור עופרת”.

נדמה שכך קורה גם במדע: רגע לפני שתגלית גדולה מחוללת מהפכה בתחום מדעי כזה או אחר, מישהו חייב להצהיר איזו הצהרה שממחישה היטב את שאננותו של התחום, למען יחגגו ויצהלו ההיסטוריונים של העתיד. שנים רבות אחר כך יוכלו אנשים להביט לאחור ולחשוב, “לא היה להם שום מושג מה עומד לקרות” (ולפעמים אותו צינור עופרת מכה יותר מפעם אחת).

ב-1894 נפלה הזכות המפוקפקת הזאת בחלקו של הפיזיקאי האמריקני אלברט מייכלסון(Michelson), שלימים הוענק לו פרס נובל, שהכריז כך: “סביר שרוב עקרונות היסוד כבר זוהו, ושמכאן ואילך יש להתמקד ביישום קפדני של עקרונות אלה”. שנים ספורות לאחר מכן זועזעו העקרונות האלה על-ידי התגלית האומרת שהטבע, לפחות ברמה התת-אטומית, נע בקפיצות קוונטיות פתאומיות.

הגישה הכלכלית המקובלת רואה באנשים אטוׁמים וקובעת כי התנהגותם מונחית על-ידי חוקים דטרמיניסטיים

כמאה שנה לאחר מכן, בנאום הנשיאותי של האגודה האמריקאית לכלכלה לשנת 2003, נפלה אותה זכות מפוקפקת בחלקו של חתן פרס נובל, הכלכלן רוברט אמרסון לוקאס הבן, שאמר לקהל: “התזה שלי בהרצאה זו אומרת שהמקרו-כלכלה, במובנה המקורי, הצליחה: בעייתה המרכזית, בעיית מניעת השפל הכלכלי, נפתרה מכל בחינה מעשית, ולמעשה היא פתורה כבר עשרות רבות של שנים”. שנים ספורות לאחר מכן התנפצה האשליה הזאת כשהתברר כי הכלכלה החליטה לקפוץ ראש מפסגת ההר.

בשעתו, האופטימיות של לוקאס הייתה במקום. הכלכלה, עם חזונות “השווקים היעילים” ו”הציפיות הרציונליות” הנטועים במשוואות מכניסטיות, הייתה המלכה הבלתי מעורערת של מדעי החברה. אך כעת יש לשאול אם ההיסטוריה תחזור על עצמה במובן אחר. בפיזיקה, המהפכה הקוונטית שינתה את פני התחום. האם המשבר הכלכלי יוביל למהפכה שתשנה באופן דומה גם את פני הכלכלה? ככלות הכול, הגישה הכלכלית המקובלת, הניאו-קלאסית, מבוססת במפורש על המכניקות הקלאסיות של המאה התשע עשרה, ועל כן היא רואה באנשים אטומים וקובעת כי התנהגותם מונחית על-ידי חוקים דטרמיניסטיים. לבטח הגיע הזמן לרענון, לא כן?

“ייתכן שטעות בידי”, כתב פ. ג. וודהאוס בסיפור “ג’יבס והאורח הלא קרוא (Jeeves and the Unbidden Guest, משנת 1925), “אך היה זה כמדומני שייקספיר… שאמר כי דווקא ברגע שבו האדם חש מוכן לכל אתגר שלא יבוא, הגורל מתגנב מאחוריו עם צינור עופרת”.

נדמה שכך קורה גם במדע: רגע לפני שתגלית גדולה מחוללת מהפכה בתחום מדעי כזה או אחר, מישהו חייב להצהיר איזו הצהרה שממחישה היטב את שאננותו של התחום, למען יחגגו ויצהלו ההיסטוריונים של העתיד. שנים רבות אחר כך יוכלו אנשים להביט לאחור ולחשוב, “לא היה להם שום מושג מה עומד לקרות” (ולפעמים אותו צינור עופרת מכה יותר מפעם אחת).

ב-1894 נפלה הזכות המפוקפקת הזאת בחלקו של הפיזיקאי האמריקני אלברט מייכלסון(Michelson), שלימים הוענק לו פרס נובל, שהכריז כך: “סביר שרוב עקרונות היסוד כבר זוהו, ושמכאן ואילך יש להתמקד ביישום קפדני של עקרונות אלה”. שנים ספורות לאחר מכן זועזעו העקרונות האלה על-ידי התגלית האומרת שהטבע, לפחות ברמה התת-אטומית, נע בקפיצות קוונטיות פתאומיות.

הגישה הכלכלית המקובלת רואה באנשים אטוׁמים וקובעת כי התנהגותם מונחית על-ידי חוקים דטרמיניסטיים

כמאה שנה לאחר מכן, בנאום הנשיאותי של האגודה האמריקאית לכלכלה לשנת 2003, נפלה אותה זכות מפוקפקת בחלקו של חתן פרס נובל, הכלכלן רוברט אמרסון לוקאס הבן, שאמר לקהל: “התזה שלי בהרצאה זו אומרת שהמקרו-כלכלה, במובנה המקורי, הצליחה: בעייתה המרכזית, בעיית מניעת השפל הכלכלי, נפתרה מכל בחינה מעשית, ולמעשה היא פתורה כבר עשרות רבות של שנים”. שנים ספורות לאחר מכן התנפצה האשליה הזאת כשהתברר כי הכלכלה החליטה לקפוץ ראש מפסגת ההר.

בשעתו, האופטימיות של לוקאס הייתה במקום. הכלכלה, עם חזונות “השווקים היעילים” ו”הציפיות הרציונליות” הנטועים במשוואות מכניסטיות, הייתה המלכה הבלתי מעורערת של מדעי החברה. אך כעת יש לשאול אם ההיסטוריה תחזור על עצמה במובן אחר. בפיזיקה, המהפכה הקוונטית שינתה את פני התחום. האם המשבר הכלכלי יוביל למהפכה שתשנה באופן דומה גם את פני הכלכלה? ככלות הכול, הגישה הכלכלית המקובלת, הניאו-קלאסית, מבוססת במפורש על המכניקות הקלאסיות של המאה התשע עשרה, ועל כן היא רואה באנשים אטומים וקובעת כי התנהגותם מונחית על-ידי חוקים דטרמיניסטיים. לבטח הגיע הזמן לרענון, לא כן?

באותם ימים לא הייתה לקליפורניה שום הבטחה מבחינתי, ולא היה לי מושג שאני בדרכי אליה. אז זה נשמע בלתי אפשרי, ובכל זאת הנה אני כאן. כמו כל מסע, גם שלי החל בכמה צעדים ראשונים ועבר שלבים שונים של התפתחות. לעתים שלב אחד צמח באופן טבעי מתוך שלב אחר. לפעמים עמדתי מול צומת דרכים, וכל בחירה בדרך אחרת הייתה מובילה אותי לחיים שונים בתכלית. בקיץ 1972 אכן עמדתי בצומת דרכים שכזה. למעשה, ישבתי ליד הבר, בפאב בוַוייקֶפילד שבאנגליה. שתיתי כוס בירה, והרהרתי בעתיד שלי. הייתי בחור נאה בן עשרים ושתיים שזה עתה סיים את לימודיו בקולג’. היה לי תואר בספרות אנגלית, בתאטרון ובחינוך, וגם תעודת הוראה. לא רבצה עליי שום אחריות, ואיש לא היה תלוי בי. בזמן הלימודים היה לי במשך שנתיים קשר הדוק עם בחורה, אבל גם זה נגמר (אני יודע, קשה להאמין, אבל היא זרקה אותי). לא הייתי נתון לשום לחץ מצד הוריי להמשיך בכיוון מסוים. ידעתי שהם יהיו מאושרים, כל עוד אעסוק בתחום שאני אוהב. אבל במה?

הרהרתי בשתי אפשרויות די שונות: לבחור במשרת הוראה בשוודיה או להירשם ללימודים מתקדמים בלונדון. נהניתי מההוראה, וידעתי שאני טוב בזה. רציתי לטייל בעולם, והגשתי בקשה לעבוד בשוודיה כמורה לאנגלית לצעירים. קסם לי הרעיון לחיות קצת בסטוקהולם, לקבל משכורת (כי עד אז מעולם לא עשיתי זאת), ולהנחיל את שפת אמי לכל אותן שוודיות יפות ומסכנות שלא יודעות מילה באנגלית. בד בבד הגשתי בקשה למלגה ללימודי דוקטור במכון לחינוך של אוניברסיטת לונדון. לא הייתה לי שום מטרה מוגדרת בלימודי הדוקטור. הרעיון פשוט קסם לי. זה נשמע מאתגר, כמו טיפוס על פסגת אַנָפּוּרנָה. מלבד זאת, אם יוכתרו הלימודים בהצלחה, אוכל לקרוא לעצמי דוקטור, וזה נשמע לי מדליק. בקולג’ שלמדתי בו, בּרֶטון הוֹל ביורקשייר, היה לנו מנהל מעורר השראה, ד”ר אלן דייוויס. הוא היה הדוקטור הראשון שהכרתי שלא ידע לכתוב מרשמים. אותי הוא הרשים. הוא עודד אותי להמשיך בכיוון הזה, ואף יעץ לי היכן להירשם ואיך לעשות זאת.

כשישבתי בפאב, עדיין חיכיתי לתשובה סופית מסטוקהולם ומלונדון. עד לרגע שבו נאלצתי לבחור, לא ממש ידעתי איזו אפשרות מועדפת עליי. קיבלתי הצעה רצינית משוודיה, והתבקשתי לתת להם תשובה סופית בתוך שבוע. הימים חלפו, ועדיין לא קיבלתי תשובה בעניין הלימודים. ואז הבנתי מה אני באמת רוצה לעשות, וּויתרתי על האופציה השוודית. חלפו שבועות מספר עד שנקראתי לריאיון בלונדון, ורק כעבור כמה חודשים הוצעה לי המלגה שרציתי. עברתי ללונדון והתחלתי לצעוד בשביל החיים שהוביל אותי, בין השאר, לכתיבת הספר הזה ולחיי הנוכחיים בקליפורניה, שטמנה בחובה, כך התברר, הבטחה גדולה גם בשבילי.

להפיק את המיטב

כשהייתי בן עשרים ושתיים, הייתי נטול דאגות וחופשי לקבל החלטות רק למען עצמי. אם אלה נסיבות החיים שלכם, ברכו על מזלכם הטוב ונצלו את ההזדמנות עד תום. אך גם ייתכן שאתם כורעים תחת עול כבד של אחריות, וחשים שאין להם הרבה ברֵרות. גם אם זה המצב, שינויי כיוון דרמטיים הם תמיד בגדר אפשרות. מיליוני בני אדם עוברים למדינות אחרות כדי לשפר את חייהם. אני מתגורר בארצות הברית, ארץ המלאה במהגרים מכל מדינה אפשרית, שבאו לכאן מתוך כוונה תחילה, ולעתים קרובות עברו תלאות איומות, כדי לשנות את נסיבות חייהם ולהצליח. לא כולם הגשימו את חלומותיהם: אבל כולם היו מוכנים ליטול את הסיכון.

בספר ״המקום הנכון״ הייתה מטרתנו העיקרית להניע אנשים. מסתבר שהצלחנו לעשות זאת, לפעמים אפילו פיזית. בשנת 2008 התגוררו ליסה ופיטר לבּוֹן וארבעת ילדיהם בסן פרנסיסקו – מקום שליסה מכנה “העיר האהובה עלינו בעולם”. הם צפו בהרצאה הראשונה שלי ב-TED, ומיהרו לקנות את הספר. אט אט התגברה אצלכם התחושה שהם צריכים לעשות משהו שונה מאוד בחייהם, והספר העניק להם דחיפה נוספת. “זה היה כמו נֶקטָר מציל חיים, שעלה מתוך באר עמוקה וסודית,” סיפרה לי ליסה. “ולא רק בגלל שלא רצינו שיסרסו בבתי הספר את היצירתיות של ילדינו. פשוט הבנו שנטשנו את החלומות שלנו והנחנו לתשוקה שלנו לנבול בתוך פח הזבל של ההישגיות המודרנית.

באותם ימים לא הייתה לקליפורניה שום הבטחה מבחינתי, ולא היה לי מושג שאני בדרכי אליה. אז זה נשמע בלתי אפשרי, ובכל זאת הנה אני כאן. כמו כל מסע, גם שלי החל בכמה צעדים ראשונים ועבר שלבים שונים של התפתחות. לעתים שלב אחד צמח באופן טבעי מתוך שלב אחר. לפעמים עמדתי מול צומת דרכים, וכל בחירה בדרך אחרת הייתה מובילה אותי לחיים שונים בתכלית. בקיץ 1972 אכן עמדתי בצומת דרכים שכזה. למעשה, ישבתי ליד הבר, בפאב בוַוייקֶפילד שבאנגליה. שתיתי כוס בירה, והרהרתי בעתיד שלי. הייתי בחור נאה בן עשרים ושתיים שזה עתה סיים את לימודיו בקולג’. היה לי תואר בספרות אנגלית, בתאטרון ובחינוך, וגם תעודת הוראה. לא רבצה עליי שום אחריות, ואיש לא היה תלוי בי. בזמן הלימודים היה לי במשך שנתיים קשר הדוק עם בחורה, אבל גם זה נגמר (אני יודע, קשה להאמין, אבל היא זרקה אותי). לא הייתי נתון לשום לחץ מצד הוריי להמשיך בכיוון מסוים. ידעתי שהם יהיו מאושרים, כל עוד אעסוק בתחום שאני אוהב. אבל במה?

הרהרתי בשתי אפשרויות די שונות: לבחור במשרת הוראה בשוודיה או להירשם ללימודים מתקדמים בלונדון. נהניתי מההוראה, וידעתי שאני טוב בזה. רציתי לטייל בעולם, והגשתי בקשה לעבוד בשוודיה כמורה לאנגלית לצעירים. קסם לי הרעיון לחיות קצת בסטוקהולם, לקבל משכורת (כי עד אז מעולם לא עשיתי זאת), ולהנחיל את שפת אמי לכל אותן שוודיות יפות ומסכנות שלא יודעות מילה באנגלית. בד בבד הגשתי בקשה למלגה ללימודי דוקטור במכון לחינוך של אוניברסיטת לונדון. לא הייתה לי שום מטרה מוגדרת בלימודי הדוקטור. הרעיון פשוט קסם לי. זה נשמע מאתגר, כמו טיפוס על פסגת אַנָפּוּרנָה. מלבד זאת, אם יוכתרו הלימודים בהצלחה, אוכל לקרוא לעצמי דוקטור, וזה נשמע לי מדליק. בקולג’ שלמדתי בו, בּרֶטון הוֹל ביורקשייר, היה לנו מנהל מעורר השראה, ד”ר אלן דייוויס. הוא היה הדוקטור הראשון שהכרתי שלא ידע לכתוב מרשמים. אותי הוא הרשים. הוא עודד אותי להמשיך בכיוון הזה, ואף יעץ לי היכן להירשם ואיך לעשות זאת.

כשישבתי בפאב, עדיין חיכיתי לתשובה סופית מסטוקהולם ומלונדון. עד לרגע שבו נאלצתי לבחור, לא ממש ידעתי איזו אפשרות מועדפת עליי. קיבלתי הצעה רצינית משוודיה, והתבקשתי לתת להם תשובה סופית בתוך שבוע. הימים חלפו, ועדיין לא קיבלתי תשובה בעניין הלימודים. ואז הבנתי מה אני באמת רוצה לעשות, וּויתרתי על האופציה השוודית. חלפו שבועות מספר עד שנקראתי לריאיון בלונדון, ורק כעבור כמה חודשים הוצעה לי המלגה שרציתי. עברתי ללונדון והתחלתי לצעוד בשביל החיים שהוביל אותי, בין השאר, לכתיבת הספר הזה ולחיי הנוכחיים בקליפורניה, שטמנה בחובה, כך התברר, הבטחה גדולה גם בשבילי.

להפיק את המיטב

כשהייתי בן עשרים ושתיים, הייתי נטול דאגות וחופשי לקבל החלטות רק למען עצמי. אם אלה נסיבות החיים שלכם, ברכו על מזלכם הטוב ונצלו את ההזדמנות עד תום. אך גם ייתכן שאתם כורעים תחת עול כבד של אחריות, וחשים שאין להם הרבה ברֵרות. גם אם זה המצב, שינויי כיוון דרמטיים הם תמיד בגדר אפשרות. מיליוני בני אדם עוברים למדינות אחרות כדי לשפר את חייהם. אני מתגורר בארצות הברית, ארץ המלאה במהגרים מכל מדינה אפשרית, שבאו לכאן מתוך כוונה תחילה, ולעתים קרובות עברו תלאות איומות, כדי לשנות את נסיבות חייהם ולהצליח. לא כולם הגשימו את חלומותיהם: אבל כולם היו מוכנים ליטול את הסיכון.

בספר ״המקום הנכון״ הייתה מטרתנו העיקרית להניע אנשים. מסתבר שהצלחנו לעשות זאת, לפעמים אפילו פיזית. בשנת 2008 התגוררו ליסה ופיטר לבּוֹן וארבעת ילדיהם בסן פרנסיסקו – מקום שליסה מכנה “העיר האהובה עלינו בעולם”. הם צפו בהרצאה הראשונה שלי ב-TED, ומיהרו לקנות את הספר. אט אט התגברה אצלכם התחושה שהם צריכים לעשות משהו שונה מאוד בחייהם, והספר העניק להם דחיפה נוספת. “זה היה כמו נֶקטָר מציל חיים, שעלה מתוך באר עמוקה וסודית,” סיפרה לי ליסה. “ולא רק בגלל שלא רצינו שיסרסו בבתי הספר את היצירתיות של ילדינו. פשוט הבנו שנטשנו את החלומות שלנו והנחנו לתשוקה שלנו לנבול בתוך פח הזבל של ההישגיות המודרנית.