Wonder Woman is looking for excuses

בפעם הראשונה שבה אנחנו רואים את דארת’ ויידר בסרט “מלחמת הכוכבים” (1977) עושה מעשה מעבר להתנשפויות שלו, הוא חונק אדם למוות. שניות ספורות לאחר מכן, הוא מפוצץ כוכב. הוא הורג את הפקודים שלו, חונק אנשים בכוח המחשבה, ועושה כל מיני דברים שבחור טוב לעולם לא היה עושה. אבל זה הרי טיבו של האיש הרע – הוא עושה דברים שאדם טוב לא היה עושה לעולם. אנשים טובים אינם נלחמים למען רווח אישי: הם נלחמים למען הצדק – למען הערכים שלהם.

זוהי החוקיות המוסרית שעומדת לא רק בבסיס “מלחמת הכוכבים” אלא גם בבסיסן של סדרות כמו “שר הטבעות” ו”אקס מן” ומרבית הסרטים המצוירים של דיסני. כמעט כל הנראטיבים הנפוצים ביותר בתרבות שלנו שמקורם בסיפורי עם חולקים את אותו מבנה: הטובים נלחמים ברעים על עתידה המוסרי של החברה. הדימויים הללו נפוצים מאוד בסרטים, בספרי קומיקס, בנרניה ובהוגוורתס, ועם זאת, הם אינם נוכחים בסיפורי עמים, מיתוסים או אפוסים עתיקים. בקומיקס של “מרוול”, ת’ור חייב להיות ראוי לפטיש שלו, ולהוכיח את ערכו באמצעות מעלות מוסריות. אבל במיתוס העתיק, ת’ור הוא אל בעל כוחות ומניעים החורגים ממושג כזה של “היות ראוי”.

ת'ור, ענקים, מרטן אסקיל וינגה

“ת’ור נלחם נגד הענקים” (1872), מרטן אסקיל וינגה. תצלום: Google Cultural Iinstitute

אין בסיפורי העם הנושנים הסכמה גורפת הקובעת אילו מעשים הם טובים ואילו הם רעים

בסיפורי עם נושנים, איש אינו נלחם למען ערכים. סיפורים בודדים אמנם מציגים מעלות כמו יושר או הכנסת אורחים, אבל אין בסיפורים הללו הסכמה גורפת הקובעת אילו מעשים הם טובים ואילו הם רעים. כשדמויות נענשות משום שלא שעו לעצה, למשל, קרוב לוודאי שישנו סיפור דומה שבו הגיבור שורד רק בזכות העובדה שלא ציית לעצה. ההגנה על מערכת ערכים קבועה היא מרכזית כל כך בהיגיון של העלילות החדשות יותר, עד שהסיפורים עצמם מעוצבים לעתים קרובות מחדש, כדי ליצור ערכים עבור דמויות כמו ת’ור או לוקי – שב”אֶדָה” האיסלנדית של המאה ה-16 יש להם אישיות, והם לא רק ביטויים חוזרים של ערכי מוסר.

סיפורים מן המסורת שבעל פה – אף שהם נחשבים בעלי מוסר השכל – לעולם אינם מכילים טובים ורעים בנוסח המודרני. מיהו בדיוק האיש הרע בסיפורים כמו “ג’ק ואפונת הפלא” או “היפהפייה הנמה”? ג’ק הוא הגיבור שאנחנו אמורים לקוות להצלחתו, ועם זאת אין לו הצדקה מוסרית לגניבת רכושו של הענק. האם היפהפייה הנמה מוטרדת מענייני טוּב? האם מישהו נלחם בפשע? אפילו מעשיות שניתן לספר כאילו הן עוסקות במאבק של הטוב ברע, כמו סיפור סינדרלה, אינן נתלות בחלוקה מוסרית כל כך פשוטה. בגרסאות העממיות שסופרו בעל פה, כל מה שנדרש מסינדרלה כדי למלא את תפקידה בסיפור הוא להיות יפה. בסיפור על שלושת החזירונים הקטנים גם החזירונים וגם הזאב משתמשים בתכסיסים שפלים באותה מידה. הם נלחמים על ארוחת הערב – זו אינה מלחמת הטוב ברשע.

המצב מורכב יותר באפוסים כמו האיליאדה, שיש בה שתי “קבוצות”, וגם דמויות שנאבקות מאבקים בעלי משמעות מוסרית. אבל הקבוצות אינן מייצגות התנגשות בין שתי מערכות ערכים באותו אופן שבו עושים זאת הטובים והרעים המודרניים. לא אכילס ולא הקטור אינם מיצגים ערכים שאינם מקובלים על הצד שכנגד, והם גם אינם נלחמים כדי להגן על העולם זה מפני זה. הם אינם מסמלים דבר מלבד עצמם, ואף שהם מדברים תכופות על מלחמה, הם לעולם אינם נוקבים בערכיהם כסיבה שבגללה הם נלחמים. הקרב המכריע, לכאורה, בין הטוב והרע הוא המצאה של העת האחרונה, אשר התפתחה יד ביד עם הלאומנות המודרנית – ובסופו של דבר, היא משמיעה את קולו של חזון פוליטי ולא של חזון מוסרי.