The next crisis, welcome

כולנו יפים, חכמים וחזקים. לרוב, אנחנו מרגישים ש”הכל דבש”, שאנחנו מטפסים בסולם המקצועי ובסולם החברתי ומקבלים הערכה וכבוד מהסובבים אותנו. עד ש… פתאום קורה משהו דרמטי. זוגיות שנראתה מבטיחה מסתיימת, לא קיבלנו תפקיד נחשק או פוטרנו מהעבודה שכה אהבנו והשקענו בה שנים רבות. אירוע משברי שכזה טומן בחובו שבר לדימוי העצמי שלנו בבחינת “אנחנו לא חזקים כמו שחשבנו”.

גם אני חוויתי משבר שכזה. במהלך לימודי הדוקטורט שלי באוקספורד, ולאחר שלוש שנים שבהן זכיתי לתשבחות בלבד, קיבלתי פתאום ביקורות נוקבות על העבודה שלי. הביקורת שללה את המבנה הלוגי של עבודתי. הייתי בהלם. הרגשתי שאני קורס. עד לאותו הרגע, חלק ניכר מהזהות שלי נשען על ה”אני המקצועי” שלי. הייתי סטודנט מבריק, שאמור היה להפוך לדוקטור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת אוקספורד. אני זוכר את תחושת החולשה, את האוויר שיצא מהבלון המנופח של הגאווה העצמית שלי. הרגשתי כמו צוללן שירד למעמקי הים ופתאום גילה שנגמר החמצן בבלונים.

אוקספורד, אוניברסיטה

שלווה פסטורלית באוניברסיטת אוקספורד. תצלום: סטיב אוונס.

האירוע המשברי הזה לימד אותי מהו חוסן נפשי, והעניק לי את היכולת לחוות מצוקה קשה ולהתמודד איתה בהצלחה. זה לא קרה בין רגע, אך לשמחתי הצלחתי לחזור לעצמי אט-אט. זכיתי בתמיכה משמעותית של אשתי, המשפחה וחברים קרובים, שהעניקו לי אהבה ללא גבול. הלכתי לטיפול, חזרתי לעשות ספורט וקיבלתי תמיכה מאנשי אקדמיה שכיוונו אותי. אט אט למדתי לפרק את הביקורת על הדוקטורט שלי למרכיבים ולמטלות שיכולתי לטפל בהן אחת אחת. הדבר המשמעותי ביותר שלמדתי היה להגדיר את עצמי מחדש. “אני יאיר, אינדיבידואל, אני מתמקד בצמיחה האישית שלי ובאנשים היקרים לי”. מחיאות הכפיים מהסביבה נעימות אבל אינן מגדירות אותי. בסופו של דבר קיבלתי את הדוקטורט בתאריך היעד שכיוונתי אליו, אבל לא פחות חשוב, קיבלתי שיעור לחיים שהבטחתי לעצמי להחכים ממנו.

למעשה, אין לנו רגע שבו אנחנו נותרים לבד, עם עצמנו. הקבוצה נמצאת אתנו כל הזמן ונותנת ציונים לכל מעשה שאנו עושים

השיעור הקטן שלי על אודות אתגר הגדרת הזהות רלוונטי במיוחד בעולם שבו אנו חיים היום: עולם הרשתות החברתיות האינטרנטיות, שבו אנחנו כל הזמן מבקשים אישור מהקבוצה על כל מעשה. למעשה, אין לנו רגע שבו אנחנו נותרים לבד, עם עצמנו. הקבוצה נמצאת אתנו כל הזמן ונותנת ציונים לכל מעשה שאנו עושים. במציאות כזו, אנחנו מתחילים להגדיר את עצמנו בהתאם לקבוצה שאנו חברים בה, ולעתים קרובות אנחנו כלל לא מודעים לכך. אנחנו מוסרים את השליטה בחיינו לידי הקבוצה. השאלה הפילוסופית: האם עץ שנופל ביער שבו אין איש משמיע קול? נשאלת היום בנוסח חדש: האם באמת ניתן להגדיר רגע כמאושר, אם חלקת אותו עם חבריך ברשתות החברתיות ולא קיבלת מספיק “לייקים”?

מה משמעות השאלה הזו? משמעותה היא שאיבדנו את היכולת להבין מהי אינדיבידואליות. יחד עם אובדן ההבנה הזו, איבדנו גם את המצפן למוטיבציה, את אותו מנוע שמכוון אותנו במעשינו, אותו מנוע שנועד לסייע לנו להגיע להגשמה העצמית שלנו כאינדיבידואלים בעלי משמעות. העניינים נהיים מסובכים עוד יותר בעולם שבו השיווק והפרסום משתמשים בכלים הפסיכולוגיים המתוחכמים ביותר בכדי למכור לנו הגשמה עצמית. “רק תקנה את המכונית הזאת ותהפוך להיות אינדיבידואל משמעותי…”. חברו את זה לעובדה שהחברות האינטרנטיות המובילות יודעות עלינו הכול ושאנחנו התמסרנו להן לחלוטין, מתוך אמונה שיש ארוחות חינם. עכשיו חברו את זה לעולם של פרסומות שמקיפות אותנו בכל מקום. התוצאה? בִלבול גדול. האם אני מגדיר את זהותי מתוך מיקוד עצמי אמיתי או מתוך מבט חיצוני? זה סוג של רדיפה אחרי אינדיבידואליות מלאכותית, מסונתזת.