My birth, the birth of whom

לטרבין היה ביטוח רפואי של מדי-קל, תוכנית ממשלתית שמספקת ביטוח בריאות לאנשים עם הכנסה מוגבלת. בזמן ההיריון היא טופלה במרכז קהילתי רפואי שלא למטרות רווח בשם El Proyecto del Barrio, שם האחיות טיפלו במרבית הבדיקות שלה. יום לפני שהיא החלה ללדת, שבועיים לפני מועד הלידה המשוער שלה, היא פגשה לראשונה את אלכס אבאסי, רופא מילד שעובד עם המרכז הרפואי פרובידנס טרצנה.

טרבין שרדה בחייה שני מקרי אונס, וכשהגיעה לבית החולים, היא ביקשה מהצוות להתייחס אליה בעדינות ולבקש רשות לפני שייגעו בה. “פחדתי מכל דבר ומכל אחד ואמרתי להם, ‘אתם חייבים לומר לי מה אתם עושים אחרת אני אבהל נורא'”, היא מספרת.

לידה, גרפיטי, רחם, היריון

“לידה”, אמנות קיר בסן פרנסיסקו, קליפורניה. תצלום: תומס הוק

במהלך הערב, אבאסי עקב אחרי מצבה של טרבין, וזמן קצר אחר חצות נדמה היה שהיא מוכנה ללדת. היא שכבה על גבה במיטת בית החולים, לא יכלה לזוז בגלל המחט האפידורלית, והתאמצה לדחוף, בזמן שאבאסי אמר, “אני עומד לעשות עכשיו חתך חיץ”.

טרבין התנגדה. “מה? למה? אפילו לא ניסינו!” היא חזרה ואמרה: “לא, אל תחתוך אותי”. אבאסי נטל מספריים כירורגיות והסביר לה שראש התינוק גדול מדי ו’חור התחת’ שלה עלול ‘להיקרע’ אם הוא לא יבצע את החתך. טרבין התחננה בפניו שוב שלא יחתוך אותה. הוא אמר: “אני המומחה כאן… למה אני לא יכול לעשות את זה? את יכולה ללכת הביתה, לעשות את זה שם. לכי לקנטקי”. לאחר מכן, למרות שחזרה וסירבה, הוא חתך את הפרינאום, חיץ הנקבים שלה, 12 פעמים.

אמהּ של טרבין, שעמדה מן הצד בחדר הלידה, צילמה את האירוע כולו בווידיאו.

“לא ידעתי שהוא עשה את זה, עד שראיתי את הווידיאו”, אומרת טרבין. “איש לא יכול לומר לי למה וזה מה שמטריד אותי. אני כל כך כועסת על כך שהוא הכריח אותי לעשות משהו שלא רציתי”.

אחרי שנתיים שבהן היא חיפשה עורך דין שיהיה מוכן לטפל במקרה שלה, טרבין הגישה נגד אבאסי תלונה על תקיפה וגרימת נזק. התומכים שלה מתארים את התלונה ככזו שעשויה לחולל מהפך בכל הקשור לזכויות נשים בזמן הלידה.

אפיסיוטומיה היא חיתוך כירורגי של חיץ הנקבים – האזור שבין פי הטבעת לפות. במהלך המאות ה-18 וה-19, רופאים השתמשו בטכניקה הזו כדי להאיץ את הלידה, אבל רק במקרי חירום. אבל בכנס של אגודת הגינקולוגים האמריקנית בשנת 1920, הרופא המיילד הבכיר ג’וזף דה-לי (DeLee) המליץ שהרופאים ישתמשו בהליך הזה באורח שיגרתי, כדי למנוע קרעים העלולים להיגרם באופן טבעי במהלך הלידה. ההסבר ההגיוני לכך היה, שחתך כירורגי ניתן לבצע בשליטה והוא מחלים בקלות רבה יותר מקרע טבעי. בשנת 1979, 62.5 אחוזים מכלל הלידות, ו-80 אחוז מהלידות הנרתיקיות הראשונות [להבדיל מלידות בניתוח קיסרי] בארצות הברית כללו חיתוך של חיץ הנקבים.

אולם משנות השמונים, מחקרים קליניים החלו להצביע על כך שאין לראות באפיסיוטומיה הליך רפואי שיגרתי. היא יכולה להיות התערבות מצילת-חיים במקרים מסוימים, אבל במרבית הלידות, חיתוך במספריים מזיק יותר משהו מועיל. ההליך מקושר לעוצמות גבוהות יותר של כאב, בצקת, דימום ואי שליטה על הסוגרים – ולמעשה מגביר את הסיכון לקרעים חמורים.

אף כי חולים חותמים על מסמכי הסכמה כשהם מתאשפזים, אין פירושו שהרופאים יכולים לבצע ניתוחים כנגד רצונם המפורש

כיום, בית הספר האמריקני למיילדוּת וגניקולוגיה והמוסד הלאומי הבריטי למצוינות בבריאות ובטיפול (NICE) ממליצים שלא להשתמש באפיסיוטומיה כהליך שיגרתי. על פי ההנחיות בבריטניה לטיפול במהלך הלידה יש לבצע הליך כזה רק אם ישנו “צורך רפואי”, כמו הצורך להקל על מצוקה של העובר או של האם.

חיתוך חיץ הנקבים נעשה בצורה שונה מאוד במדינות שונות. בשנת 2010, בוצע חיתוך כזה בכ-19 אחוזים מהלידות הנרתיקיות באנגליה. בצרפת ובגרמניה הנתונים עמדו על 27-28 אחוזים, בספרד 43 אחוזים, בפורטוגל 73 אחוזים אבל רק 5-7 אחוזים בשוודיה ובדנמרק. בערך באותה תקופה, השיעור בארה”ב עמד של 14 אחוזים, אבל נטה לרדת. אין הסכמה בדבר השיעור הראוי.

“יש מקרים שבהם החיתוך הוא הדבר הנכון שיש לעשות, אבל כשתהליך הלידה מתקדם בצורה תקינה, אין כל סיבה לבצע חיתוך”, אומרת פרופסור דנה גוסט (Gossett) המלמדת מילדוּת ורפואת נשים באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג’לס. “השימוש באפיסיוטומיה ירד במהלך שלושת העשורים האחרונים, כי הרופאים מבינים שההליך עלול להזיק ושאיננו צריכים להתערב כך באורח שיגרתי, אלא אם ישנו צורך ברור בהתערבות כזו”.