Where are you now? Copy Copy

באותם ימים לא הייתה לקליפורניה שום הבטחה מבחינתי, ולא היה לי מושג שאני בדרכי אליה. אז זה נשמע בלתי אפשרי, ובכל זאת הנה אני כאן. כמו כל מסע, גם שלי החל בכמה צעדים ראשונים ועבר שלבים שונים של התפתחות. לעתים שלב אחד צמח באופן טבעי מתוך שלב אחר. לפעמים עמדתי מול צומת דרכים, וכל בחירה בדרך אחרת הייתה מובילה אותי לחיים שונים בתכלית. בקיץ 1972 אכן עמדתי בצומת דרכים שכזה. למעשה, ישבתי ליד הבר, בפאב בוַוייקֶפילד שבאנגליה. שתיתי כוס בירה, והרהרתי בעתיד שלי. הייתי בחור נאה בן עשרים ושתיים שזה עתה סיים את לימודיו בקולג’. היה לי תואר בספרות אנגלית, בתאטרון ובחינוך, וגם תעודת הוראה. לא רבצה עליי שום אחריות, ואיש לא היה תלוי בי. בזמן הלימודים היה לי במשך שנתיים קשר הדוק עם בחורה, אבל גם זה נגמר (אני יודע, קשה להאמין, אבל היא זרקה אותי). לא הייתי נתון לשום לחץ מצד הוריי להמשיך בכיוון מסוים. ידעתי שהם יהיו מאושרים, כל עוד אעסוק בתחום שאני אוהב. אבל במה?

הרהרתי בשתי אפשרויות די שונות: לבחור במשרת הוראה בשוודיה או להירשם ללימודים מתקדמים בלונדון. נהניתי מההוראה, וידעתי שאני טוב בזה. רציתי לטייל בעולם, והגשתי בקשה לעבוד בשוודיה כמורה לאנגלית לצעירים. קסם לי הרעיון לחיות קצת בסטוקהולם, לקבל משכורת (כי עד אז מעולם לא עשיתי זאת), ולהנחיל את שפת אמי לכל אותן שוודיות יפות ומסכנות שלא יודעות מילה באנגלית. בד בבד הגשתי בקשה למלגה ללימודי דוקטור במכון לחינוך של אוניברסיטת לונדון. לא הייתה לי שום מטרה מוגדרת בלימודי הדוקטור. הרעיון פשוט קסם לי. זה נשמע מאתגר, כמו טיפוס על פסגת אַנָפּוּרנָה. מלבד זאת, אם יוכתרו הלימודים בהצלחה, אוכל לקרוא לעצמי דוקטור, וזה נשמע לי מדליק. בקולג’ שלמדתי בו, בּרֶטון הוֹל ביורקשייר, היה לנו מנהל מעורר השראה, ד”ר אלן דייוויס. הוא היה הדוקטור הראשון שהכרתי שלא ידע לכתוב מרשמים. אותי הוא הרשים. הוא עודד אותי להמשיך בכיוון הזה, ואף יעץ לי היכן להירשם ואיך לעשות זאת.

כשישבתי בפאב, עדיין חיכיתי לתשובה סופית מסטוקהולם ומלונדון. עד לרגע שבו נאלצתי לבחור, לא ממש ידעתי איזו אפשרות מועדפת עליי. קיבלתי הצעה רצינית משוודיה, והתבקשתי לתת להם תשובה סופית בתוך שבוע. הימים חלפו, ועדיין לא קיבלתי תשובה בעניין הלימודים. ואז הבנתי מה אני באמת רוצה לעשות, וּויתרתי על האופציה השוודית. חלפו שבועות מספר עד שנקראתי לריאיון בלונדון, ורק כעבור כמה חודשים הוצעה לי המלגה שרציתי. עברתי ללונדון והתחלתי לצעוד בשביל החיים שהוביל אותי, בין השאר, לכתיבת הספר הזה ולחיי הנוכחיים בקליפורניה, שטמנה בחובה, כך התברר, הבטחה גדולה גם בשבילי.

להפיק את המיטב

כשהייתי בן עשרים ושתיים, הייתי נטול דאגות וחופשי לקבל החלטות רק למען עצמי. אם אלה נסיבות החיים שלכם, ברכו על מזלכם הטוב ונצלו את ההזדמנות עד תום. אך גם ייתכן שאתם כורעים תחת עול כבד של אחריות, וחשים שאין להם הרבה ברֵרות. גם אם זה המצב, שינויי כיוון דרמטיים הם תמיד בגדר אפשרות. מיליוני בני אדם עוברים למדינות אחרות כדי לשפר את חייהם. אני מתגורר בארצות הברית, ארץ המלאה במהגרים מכל מדינה אפשרית, שבאו לכאן מתוך כוונה תחילה, ולעתים קרובות עברו תלאות איומות, כדי לשנות את נסיבות חייהם ולהצליח. לא כולם הגשימו את חלומותיהם: אבל כולם היו מוכנים ליטול את הסיכון.

בספר ״המקום הנכון״ הייתה מטרתנו העיקרית להניע אנשים. מסתבר שהצלחנו לעשות זאת, לפעמים אפילו פיזית. בשנת 2008 התגוררו ליסה ופיטר לבּוֹן וארבעת ילדיהם בסן פרנסיסקו – מקום שליסה מכנה “העיר האהובה עלינו בעולם”. הם צפו בהרצאה הראשונה שלי ב-TED, ומיהרו לקנות את הספר. אט אט התגברה אצלכם התחושה שהם צריכים לעשות משהו שונה מאוד בחייהם, והספר העניק להם דחיפה נוספת. “זה היה כמו נֶקטָר מציל חיים, שעלה מתוך באר עמוקה וסודית,” סיפרה לי ליסה. “ולא רק בגלל שלא רצינו שיסרסו בבתי הספר את היצירתיות של ילדינו. פשוט הבנו שנטשנו את החלומות שלנו והנחנו לתשוקה שלנו לנבול בתוך פח הזבל של ההישגיות המודרנית.