מסתורי וחמקמק כמו חתול Copy

"ייתכן שטעות בידי", כתב פ. ג. וודהאוס בסיפור "ג'יבס והאורח הלא קרוא (Jeeves and the Unbidden Guest, משנת 1925), "אך היה זה כמדומני שייקספיר… שאמר כי דווקא ברגע שבו האדם חש מוכן לכל אתגר שלא יבוא, הגורל מתגנב מאחוריו עם צינור עופרת".

נדמה שכך קורה גם במדע: רגע לפני שתגלית גדולה מחוללת מהפכה בתחום מדעי כזה או אחר, מישהו חייב להצהיר איזו הצהרה שממחישה היטב את שאננותו של התחום, למען יחגגו ויצהלו ההיסטוריונים של העתיד. שנים רבות אחר כך יוכלו אנשים להביט לאחור ולחשוב, "לא היה להם שום מושג מה עומד לקרות" (ולפעמים אותו צינור עופרת מכה יותר מפעם אחת).

ב-1894 נפלה הזכות המפוקפקת הזאת בחלקו של הפיזיקאי האמריקני אלברט מייכלסון(Michelson), שלימים הוענק לו פרס נובל, שהכריז כך: "סביר שרוב עקרונות היסוד כבר זוהו, ושמכאן ואילך יש להתמקד ביישום קפדני של עקרונות אלה". שנים ספורות לאחר מכן זועזעו העקרונות האלה על-ידי התגלית האומרת שהטבע, לפחות ברמה התת-אטומית, נע בקפיצות קוונטיות פתאומיות.

הגישה הכלכלית המקובלת רואה באנשים אטוׁמים וקובעת כי התנהגותם מונחית על-ידי חוקים דטרמיניסטיים

כמאה שנה לאחר מכן, בנאום הנשיאותי של האגודה האמריקאית לכלכלה לשנת 2003, נפלה אותה זכות מפוקפקת בחלקו של חתן פרס נובל, הכלכלן רוברט אמרסון לוקאס הבן, שאמר לקהל: "התזה שלי בהרצאה זו אומרת שהמקרו-כלכלה, במובנה המקורי, הצליחה: בעייתה המרכזית, בעיית מניעת השפל הכלכלי, נפתרה מכל בחינה מעשית, ולמעשה היא פתורה כבר עשרות רבות של שנים". שנים ספורות לאחר מכן התנפצה האשליה הזאת כשהתברר כי הכלכלה החליטה לקפוץ ראש מפסגת ההר.

בשעתו, האופטימיות של לוקאס הייתה במקום. הכלכלה, עם חזונות "השווקים היעילים" ו"הציפיות הרציונליות" הנטועים במשוואות מכניסטיות, הייתה המלכה הבלתי מעורערת של מדעי החברה. אך כעת יש לשאול אם ההיסטוריה תחזור על עצמה במובן אחר. בפיזיקה, המהפכה הקוונטית שינתה את פני התחום. האם המשבר הכלכלי יוביל למהפכה שתשנה באופן דומה גם את פני הכלכלה? ככלות הכול, הגישה הכלכלית המקובלת, הניאו-קלאסית, מבוססת במפורש על המכניקות הקלאסיות של המאה התשע עשרה, ועל כן היא רואה באנשים אטומים וקובעת כי התנהגותם מונחית על-ידי חוקים דטרמיניסטיים. לבטח הגיע הזמן לרענון, לא כן?