לא מגיעה וגם לא ממתינה Copy

שבועות ספורים לפני שהתחלתי לייצג את הלקוח שלי, נקרא לו אנטון, ביקשה עורכת הדין שלו להשתחרר מייצוגו אחרי פגישה אחת בלבד. "אני לא יכולה", היא אמרה. "אני כל הזמן מדמיינת את עובדות כתב האישום ולא יכולה להמשיך הלאה". היא הייתה עורכת דין מנוסה מאוד. מנוסה ממני, גם בטיפול בנאשמים שהורשעו בעבירות קשות מאוד. אבל היא הייתה באותה עת זמן קצר אחרי לידה. אולי משום כך התקשתה לעטות על עצמה את הדמות המקצועית שבה הייתה מורגלת, ולהתנתק מן העובדה שאנטון התחיל באותה עת לרצות את השנה ה-15 במאסר העולם שהוטל עליו אחרי שרצח תינוקת.

אצלי, לעומת זאת, ירדן כבר הייתה בת שנתיים, ויובל ייוולד רק בעוד שנתיים כמעט, כך שהייתי מצויה בטווח זמנים בטוח דיו מן הלידה שהייתה והלידה שעוד תבוא, ויכולתי בקלות להיכנס לדמות המקצועית של עורכת דין המבקרת לקוח בכלא.

שמעתי עד כמה חזק הרעש של דלת הברזל הכבדה נטרקת מאחורייך. אבל היום – אני בת-בית.

אני רגילה לחשוב על עצמי היום כמי שכבר מיומנת מאוד בכניסה לדמות. בכניסה לזמן ולמרחב. בפעמים הראשונות שבהן הגעתי לכלא, בחודשים הראשונים אחרי שסיימתי את ההתמחות, עוד הרגשתי את הזרות, עוד ראיתי עד כמה גדולות דלתות הברזל האלה, ובעיקר עוד שמעתי את הצליל הזה. שמעתי עד כמה חזק הרעש של דלת הברזל הכבדה נטרקת מאחורייך. אבל היום – אני בת-בית. אני יודעת להשאיר מראש את הטלפון הסלולרי ואת הדברים האחרים במכונית. "ברור שאין לי כלום. רק את צרור המפתחות. בלי USB", אני אומרת לסוהר בכניסה עוד לפני שהוא שואל אותי. אני יודעת לאתר מרחוק את הסוהר שיהיה נחמד מספיק ואיטי מספיק כדי לא להספיק להתעלם ממני לפני שאני מבקשת ממנו ללוות אותי ממכלול הכניסה אל הדלת הבאה בתור, שאליה אסור לי להתקדם בלי ליווי. אני אפילו יודעת לנהל את אותן שיחות חולין עם הסוהרים, שמרפדות את ההמתנה כמו כרית מהוהה משימוש.