אני שם לב משמע אני קיים

יש לכם מחשבות, רגשות ורצונות. אתם זוכרים את עברכם ומדמיינים את עתידכם. לפעמים אתם משקיעים מאמץ, לפעמים מתחשק לכם להתרווח ולהירגע. כל הדברים האלה נכונים לגביכם. אבל האם אתם קיימים? האם תחושת העצמי שלכם היא אשליה, או שמא יש משהו בעולם שאפשר להצביע עליו ולומר: "כן, זאת את" או "בוודאי, זה אתה"? מי שמתמצא בחקר המוח והתודעה יודע ודאי שלא מקובל כיום לדבר על ה"עצמי" כעל דבר מה עצמאי, שאינו תלוי בחוויית העצמי. אבל הגישה הזאת אינה מוצדקת. מחקרים מתחום הקשב מרמזים שאכן קיים עצמי מעבר לחוויה – עצמי בעל יכולות ותכונות משלו.

אז מהו קשב? קשב הוא היכולת לסלק ממוחנו מראות וצלילים המסיחים את דעתנו, וזאת במטרה להתרכז בדברים שבהם אנו צריכים להתרכז. ממש עכשיו אתם משתמשים בקשב כדי לקרוא את המאמר הזה. אנחנו יכולים לשלוט בקשב ולשמר אותו, אך בה בעת הוא מושפע רבות מהעולם הסובב אותנו, כיוון שהעולם מעודד אותנו להסיט את תשומת לבנו אל גירויים חדשים שונים. לפעמים העידוד הזה הוא דבר חיובי. לדוגמה, כדאי לנו להרים את מבטנו מצג הטלפון כשרוכב אופניים דוהר לעברנו על המדרכה. אבל העידוד הזה עלול גם להפריע לנו לבצע מטלות, למשל כשאנחנו נסחפים לתוך מערבולת מטמטמת של לינקים שטותיים ברשת. אפשר לומר שקשב הוא היכולת המאפשרת לנו לכוון את תשומת לבנו – להרחיק אותה מהסחות דעת ולהפנות אותה אל המקום הרצוי לנו.

העצמי שלנו מתבטא באופן האמיתי ביותר ברגעים שבהם אנו חלוקים בינינו לבין עצמנו

יכולת הקשב הזאת – שבה אנו משתמשים מדי יום כדי להשלים את המשימות המוטלות עלינו – היא שעוזרת לנו גם ברגעים של התלבטות בין שתי אפשרויות (או יותר), שכל אחת מהן קוסמת לנו. הפילוסוף רוברט קיין (Kane) התייחס לרגעים המכריעים האלה בחיינו: אלה "פעולות מעצבות-עצמי". הטענה של קיין היא שהעצמי שלנו מתבטא באופן האמיתי ביותר ברגעים שבהם אנו חלוקים בינינו לבין עצמנו. ברגעים אלה אנחנו יכולים לבחור באחת משתי דרכים, ועצם הבחירה באחת מהן מגבשת בנו איזו תכונה העולה בקנה אחד עם הנתיב הנבחר.

דרך, יער, ענפים

דרך ביער. תצלום: Tagg-Light Photography

תארו לכם שאתם מחפשים עבודה ומקבלים שתי הצעות, ורק אחת מהן היא בתחום שבו עסקתם עד כה. המשרה מהתחום שלכם תספק לכם ביטחון תעסוקתי ותנאים טובים, אבל אתם מגלים שאתם נמשכים דווקא לתחום החדש. יש סיכון בבחירה במשרה מהתחום החדש הזה, כי הביטחון התעסוקתי נמוך יותר והתנאים מאתגרים יותר, אבל אתם מקווים שהיא תוביל להזדמנויות טובות יותר בעתיד. באיזו משרה תבחרו?

בעיני קיין, המאמץ שאתם משקיעים בבחירה בין שני הצדדים האלה שנמצאים בתוככם – הצד שרוצה ביטחון והצד שרוצה שינוי – יוצר התנגשות בתוך המוח שלכם, ואת ההתנגשות הזאת אפשר לפתור רק באמצעות שילוב בין שני עקרונות הנקראים "אי-הוודאות הקוונטית" (quantum indeterminacy) ו"העצמה כאוטית" (chaotic amplification). על פניו, המנגנון המוצע של קיין נשמע לא הגיוני, אבל קיימים מחקרים המאששים אותו. תוצאתו היא פעולה ש"מעצבת" את העצמי בשני מובנים. ראשית, אנחנו אחראים לביצוע הפעולה עצמה, תהיה התוצאה אשר תהיה, שהרי אנחנו בוחנים את שתי האפשרויות המנוגדות ופותרים את ההתנגשות. שנית, הבחירה מעצבת את העצמי העתידי שלנו, כיוון שהיא מבכרת אחד משני מניעים סותרים על פני האחר.

אף על פי שקיין אינו עוסק מפורשות בנושא הקשב, ברור שלקשב יש תפקיד מכריע בתרחיש הזה. כשאנו ניצבים בפני אפשרויות סותרות, אנחנו בוחנים אותן בזו אחר זו. אנו מפנים את הקשב שלנו, את תשומת לבנו, מהביטחון שהמשרה האחת מציעה לנו לריגוש שהמשרה האחרת מציעה לנו, ולהפך. לפעמים, הקשב הוא שקובע מה תהיה הבחירה, למשל כשאנו מתמקדים בביטחון יותר מאשר בריגוש או להפך. במקרים אחרים, הקשב שלנו הוא שיוצר את אי-הוודאות, כיוון שאנו משאירים, בכוח ובמאמץ, את שתי האפשרויות פתוחות. כך או כך, לקשב יש כאן תפקיד מכריע.

האם פעולות כאלה או אחרות מעצבות את העצמי שלנו גם בלי שנעשה מאמץ מודע להקדיש קשב?

מה אם שתי האפשרויות – שני הצדדים של עצמנו – ייאבקו זו בזו בכוחות עצמן? האם בחירה נתונה אינה מעצבת את העצמי שלנו בכל מקרה, בלי שום קשר לאופן שבו ההתנגשות נפתרת? נכנה את הבעיה הזאת בשם "הבעיה הפרוֹסטיאנית", על-שם שירו של רוברט פְרוֹסט, "השביל שלא נבחר" (1916). בשיר זה, פרוסט ניצב מול שני שבילים שנראים דומים מאוד ("מִדְרַךְ הַהוֹלֵךְ בָּם שְׁחָקָם בְּשָׁוֶה", בתרגום של אמיר אור). הוא מחליט לצעוד באחד מהם ומנבא את שרוברט פרוסט העתידי יאמר:

שְׁנֵי שְׁבִילִים בַּיַּעַר, לִבְחֹר אוֹ לִדְחוֹת –
אַךְ פָּנִיתִי בְּזֶה שֶׁדָּרְכוּ בּוֹ פָּחוֹת,
וְזֶה הַהֶבְדֵּל שֶׁשִּׁנָּה אֶת הַכֹּל.

הבעיה הפרוֹסטיאנית היא שהשביל האחר היה עשוי לשנות את הכול באותה מידה. אילו פרוסט היה בוחר בשביל השני, העצמי העתידי שלו פשוט היה נזכר באיזשהו הבדל אחר בין השבילים כדי להצדיק את בחירתו בדיעבד, וההצדקה הזאת היא שהייתה נשזרת בסיפור חייו. לפי גישה זו, כלל לא נדרש קשב כדי לעצב את העצמי – בין שהבחירות שלנו הן מנומקות או אקראיות, מתגבש לו עצמי בעל "נרטיב הסברי".

זהו טיעון נגד מוצלח. הוא עולה בקנה אחד עם אחת התפישות הרווחות כיום במדעים הקוגניטיביים, האומרת כך: לא זאת בלבד שהקשב אינו נדרש לעיצוב העצמי, אלא שאין בכלל עצמי אמיתי. העצמי הוא בסך הכול חלק מהסיפור שאנו מספרים לעצמנו ולאחרים. כפי שאמר חוקר המוח אניל סת' (Seth): "אני מנבא (את עצמי) משמע אני קיים". אנחנו, כבריות ביולוגיות בעלות תודעה, בונים לנו "עצמי", מכיוון שזאת הדרך הטובה ביותר להסביר לעצמנו ולסביבה היבטים מסוימים של התנהגותנו. לדוגמה, כשאנחנו מפילים משהו בטעות, אנחנו אומרים משהו כמו "לא התכוונתי". במקרים אלה, הגוף הראשון עוזר לנו להבחין בין התנועות המכוונות שלנו לתנועות הלא מכוונות של גופנו. "אני" עשיתי את הפעולה הזאת, הגוף שלי עשה את הפעולה ההיא.

ברגע שאנו מתחילים להשתמש בגוף ראשון, או ב"אני", אנחנו מוצאים את עצמנו במרחק נגיעה מ"עצמי" שלם ומגובש, בעל מכלול של נטיות והעדפות משלו. אבל זה לא אומר שאכן קיים דבר מה ממשי שמסביר את כל ההתרחשויות האלה – די שיש כוונה, מטרה, ושאנחנו מסוגלים להצביע על ההתנהגויות שמקושרות למטרה הזאת, בלי שיהיה מקור נוסף למטרות ולהתנהגויות האלה. כלומר אפשר לנסח את המשפט "לא התכוונתי" כך: "לא הייתה כוונה מאחורי הפעולה הזאת".